החלטה בתיק בש"פ 7040/03

1.        לפניי ערר של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה לשחרר את המשיבים ממעצרם עד תום ההליכים, יחד עם בקשה שלישית להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - החוק).

2.        ביום 23.9.02 הוגש נגד המשיבים, יורי אבורטין ושלמה קריספי, כתב אישום, המייחס להם עבירה של רצח. הרצח היה רצח מתוכנן, על רקע חובות כספיים. ביום 28.11.02 הורה בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' שפירא) על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בקשתו של המשיב 2 לעיון חוזר נדחתה (ביום 30.4.03).

           משפטם של המשיבים התארך אל מעבר לתקופת תשעת החודשים, הקבועה בסעיף 61 לחוק, והמדינה ביקשה מבית משפט זה להאריך את מעצרם ב-3 חודשים. ביום 23.6.03 התקבלה בקשת המדינה להארכת מעצרם אל מעבר לתקופת תשעת החודשים, אך בחלקה. בית משפט זה (השופט א' לוי) האריך את מעצרם של המשיבים עד ליום 22.7.03, על מנת לאפשר פניה לבית המשפט המחוזי לשם קביעת ישיבות קרובות נוספות לשמיעת ההוכחות. וכך אמר בהחלטתו:

"אכן, הוראתו של סעיף 61 לחוק נועדה להתוות את הכלל, ולפיו משפטו של נאשם הנתון במעצר צריך להסתיים תוך 9 חודשים מיום הגשתו של כתב האישום. אך עקב העומס המוטל על בתי המשפט, גבר בשנים האחרונות והתעצם זרם הבקשות שמגישה המדינה להארכת מעצרם של נאשמים מכוח סעיף 62 לחוק. לעניין זה מקובלת עלי השקפתם של באי-כוח המשיבים, כי אסור שהשימוש בסעיף 62 ייהפך לשימוש שבשגרה, ואסור גם לדרוש מנאשמים לשלם בחרותם על הקשיים המערכתיים עמם מתמודדים בתי המשפט. עם זאת, עוסק התיק שבפני במסכת עובדות חמורה ביותר, וככזו היא מסוג המקרים החריגים להם נועד סעיף 62 לתת מענה. אולם ככל שמתארך המעצר, גובר משקלה של זכות הנאשם להתהלך חופשי, ואל לנו לשכוח כי מדובר בנאשם אשר טרם הופרכה חזקת חפותו. מכאן, שכאשר צפוי כי בקשת מעצר ראשונה עתידה להיות חוליה ראשונה בשורה של בקשות נוספות מסוגה, יהיה זה נכון להקדים את ההחלטה בדבר שחרור הנאשם לחלופת מעצר ראויה. כך להשקפתי יש לנהוג גם בעניינם של המשיבים, אולם בטרם אעשה זאת סברתי כי יהיה נכון לאפשר למדינה לפנות לבית משפט קמא, כדי לבקשו לאתר ביומנו מועדים פנויים נוספים וקרובים, שיהיה בהם כדי לקדם את הדיון בתיק זה התקדמות של ממש. אם בית המשפט המחוזי יתקשה לעשות זאת, כי אז יוכלו המשיבים להשתחרר ממעצרם ובלבד שיציעו לערכאה הראשונה חלופת מעצר ראויה, ויעמדו בתנאי השחרור שייקבעו על ידה" [ההדגשה הוספה - מ.נ.].

           המדינה ויתרה על העדתם של 19 עדי תביעה מתוך 25 עדי התביעה שעוד נותרו לה. משכך, ביקשה מבית משפט זה לעיין בשנית בשאלת הארכת המעצר. ביום 9.7.03 דחה השופט א' לוי הבקשה לעיון חוזר, וכך אמר:

"שגם לאחר שהמבקשת תסיים את השמעת עדיה, יידרשו ימי דיון לא מעטים לשמיעת פרשת ההגנה, ועל כן ברור כבר עתה שהמבקשת תאלץ לשוב ולעתור, ולהערכתי יותר מפעם אחת, להמשך מעצרם של המשיבים. זו תוצאה המחטיאה את כוונת המחוקק אשר קבע כי תשעה חודשים הם הזמן הראוי לסיומם של ההליכים הפליליים נגד נאשם הנתון במעצר".

3.        בעקבות החלטה זו, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בקשה לקביעת תנאי שחרורם. ביום 15.7.03 הגישה המדינה בקשה שנייה להארכת מעצרם בשלושים יום, החל מיום 23.7.03, על מנת לוודא שהמשיבים ישהו במעצר עת נבחנות חלופות מעצרם על-ידי בית המשפט. באי כוח המשיבים לא יכלו להתייצב לדיון בבית משפט זה, ולפיכך הסכימו על הארכת מעצרם עד לדיון בבקשה זו והחלטה בה.

4.        ביום 30.7.03 קיים בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' שפירא) דיון בבקשת השחרור. בדיון זה נחקרו בהרחבה המצהירים שהוצעו כמפקחים על מעצר הבית. הצדדים השמיעו טענותיהם, ולבסוף קבע בית המשפט תנאי שחרור כדלקמן:

           יורי אברוטין (המשיב 1 לפני) יוכל להשתחרר בתנאי מעצר בית מלא (פרט לדיונים המשפטיים) בבית אביו בקרית אתא. אביו של אברוטין ואשת האב יתחייבו לפקח עליו באופן מתמיד, כך שבכל עת ישהה אחד מהם עמו בבית. כל אחד יחתום על ערבות עצמית של 10,000 ש"ח. עליהם להמציא ראיות ליכולות תשלום בהתאם. כן יובאו 3 ערבי צד ג' שיחתמו על ערבות עצמית בגובה 50,000 ש"ח. על כל אחד מהערבים להמציא אישור שבבעלותו נכסים, או, לחילופין, שהוא משתכר משכורת חודשית קבועה בסך 5,000 ש"ח נטו.

           לגבי שלמה קריספי (המשיב 2 לפני) נקבע, שיהיה במעצר בית בבית מגוריו, ואחד המצהירים (אשתו והוריו) ישהה עימו ויפקח עליו. כל אחד מהם יחתום על התחייבות בגובה 10,000 ש"ח. בית ההורים ישועבד כבטוחה לקיום תנאי השחרור.

           כן נקבע שיוצאו צו עיכוב יציאה מהארץ נגד המשיבים.

5.        המדינה מערערת על תנאי השחרור בערובה ובמקביל מבקשת היא להאריך את המעצר, כאמור בסעיף 62 לחוק, עד למילוי תנאי השחרור שייקבעו. המדינה טוענת, כי על המשיבים להפקיד סכום גבוה במזומן או בערבות בנקאית. המדינה מעלה חשש שהמשיבים ימלטו מאימת הדין: המשיב 1 עלה מרוסיה לפני 10 שנים ואמו חיה עדיין ברוסיה. למשיב 2 קשרי משפחה ענפים ברוסיה. מוצאה של אשתו ברוסיה. המשיב 2, אשתו ובנם המשותף שהו שם, לטענת העוררת, תקופות ארוכות, על רקע לחצי נושים, להם חייב המשיב 2, גם היום, כספים רבים. המדינה מוסיפה וטוענת כי תנאי השחרור שנקבעו אין בהם כדי להשיג את תכלית המעצר. כן נטען, שההורים אינם דמויות סמכותיות די הצורך כלפי המשיבים, וכי אין לבטוח במשיבים שהתחיבות שהתחייבו הוריהם או צדדי ג' תרתיע אותם מלהימלט מן הדין.

6.        באי כוח המשיבים, עו"ד שפריר ועו"ד מרוז, טוענים כי תנאי מעצר בית אמנם אינם, לעולם, תחליף מלא ומושלם למעצר אך הוצאו צווי עיכוב יציאה מהארץ נגד המשיבים. לטענתם, הערכאה הראשונה מיצתה עד תום את אפשרויותיהם הכספיות המוגבלות של המשיבים ובני משפחותיהם, וספק אם גם בתנאי המעצר שנקבעו יוכלו המשיבים לעמוד. עו"ד מרוז, ב"כ משיב 2, טוען גם, כי מרשו לא היה מעולם ברוסיה.

7.        נקודת המוצא לדיון בערעור היא החלטותיו של השופט לוי, שקבע כי יש לשחרר את המשיבים בחלופת מעצר ראויה שיציעו לערכאה הראשונה. לעת הזו גם דעתי היא שחלופת המעצר שהוצעה אינה ראויה דיה, בעיקר משום שאין בה חיובים המוטלים על שני המשיבים עצמם. על תנאי השחרור בערובה שקבעה הערכאה הראשונה אני מוסיפה תנאי של ערבות עצמית של 150,000 ש"ח של כל אחד מהמשיבים, וכן הפקדה כספית של 15,000 ש"ח, או ערבות בנקאית בסכום זה, עבור כל אחד מהם.

           כפי שציין השופט ריבלין בבש"פ 6589/02 עטאס רפאת נ' מדינת ישראל:

"כבר נפסק לא אחת, כי אין לקבל את הטענה שסכום הערובה צריך לשקף את היכולת הכלכלית של הנאשם ולא מעבר לכך. סכום הערובה, כך נפסק, צריך לאזן כראוי בין היכולת הכלכלית של הנאשם לבין הסכנה הצפויה משחרור הנאשם (בש"פ 1776/98, בש"פ 6591/97 ובש"פ 7560/95)."

בענייננו, עסקינן בעבירת רצח, ונוכח העונש החמור לו צפויים המשיבים, אם יורשעו, ישנו פיתוי רב להימלט מן הדין.

8.        בהתאם להוראת סעיף 47 לחוק, אני קובעת את המועד להמצאת הערובה ליום 1.9.02. אם לא תומצאנה כל הערבויות שנקבעו עד מועד זה, יובאו המשיבים בפני שופט של הערכאה הראשונה תוך 24 שעות, דהיינו ב-2.9.03.

9.        עד המצאת הערבויות עלולים המשיבים להישאר במעצר, ועל כן יש צורך גם בהחלטת מעצר, כאמור בסעיף 62 לחוק. אני מאריכה את מעצר המשיבים עד 10.9.03, אך הם יוכלו להשתחרר, בכל עת, על פי תנאי הערובה שנקבעו בהחלטת הערכאה הראשונה, יחד עם החלטתי זו.